דף הנצחה לקופרק ארמנד  ז”ל

שם: ארמנד קופרק
תאריך לידה: 16/04/1934
תאריך לידה עברי
תאריך פטירה: 10/11/2010
תאריך פטירה עברי
מקום קבורה: קיבוץ מלכיהארמנד קופרק נולד בפריז ב-16.4.1934 להוריו שָׁזָה (חיה) וחיים, נפטר במלכיה ב-10.11.2010אמו של ארמנד שהייתה מורה ואביו שהיה חייט, היגרו מפולין לצרפת בתחילת שנות העשרים.
שלושה ילדים נולדו להם: הבת הבכורה ברט, הבן האמצעי ארמנד והאח הצעיר ממנו בשנתיים,
אנרי, שנולד בעיירה קטנה במערב-מרכז צרפת, לשם עברה המשפחה ושם תפשה אותם מלחמת
העולם השנייה. רבים מיהודי העיירה נמלטו כשהגרמנים כבשו את צרפת של וישי בשנת 1942, אולם הוריו
נשארו בעיירה. “אבא תמיד סמך על הצרפתים והאמין בהם. בוקר אחד בדיוק בשעה 6:00 כשכולנו ישנו בחדר
שינה משותף”, מתאר ארמנד בריאיון ל”יד ושם”, “התעוררתי מרעש, דיבורים, פסיעות על הפרקט וראיתי
שוטרים במדים צרפתיים. אמא רכנה מעלי, טפטפה לי טיפות בעיניי, שהיו חולות, בכתה ונישקה אותי כמה
פעמים. אני עצמתי את העיניים, כנראה נרדמתי שוב. כשהתעוררתי ראיתי את השכנים שלנו מסתובבים בבית,
פותחים ארונות וגונבים כל מה שהיה שם. אבא ואמא נלקחו ויותר לא ראיתי אותם. בסוף המלחמה נודע לי
שאבא מת ב’צעדת המוות’. אמא נלקחה היישר לתאי הגאזים באושוויץ”.
ארמנד ואנרי החלו בפרשת נדודיהם לבתי יתומים שונים, לחווה כפרית משם זכור לו רק הקור הנורא, הבוץ,
השינה ברפת והרעב. לבסוף הגיעו האחים למנזר, שם הוטבלו לנצרות. פעמיים נתפשו הילדים וכמעט הובלו
לאושוויץ ורק בעזרת תושייה של הנזירה שטיפלה בהם, וחוכמת החיים שרכשו בדרך נדודיהם – ניצלו.
בתום המלחמה, וארמנד כבר ילד בן 11, מצאה אותם אחותם ויחד חזרו לפאריז. הילדים עברו מפנימייה
לפנימייה, וארמנד שמעולם לא למד לימודים סדירים, שוטט בפאריז, עבד בעבודות מזדמנות, בעיקר בבית
דפוס. בהגיעו לגיל גיוס, הוא ניסה להשתמט, אבל בסופו של דבר נתפש וגויס לשלוש שנים לצבא הצרפתי,
שירת בוויטנאם ובאלג’יר וב-1956 השתתף במבצע קדש.
בשנת 1967 והוא בן 33, כשפרצה מלחמת ששת הימים, הכיר ארמנד את היהודי שבו, שעד אז היה אדיש אליו.
הוא רצה להתגייס אבל היה מבוגר מדי. ב-1969 בא ארצה כמתנדב והופנה למלכיה. “היה גשם נורא”, הוא
מתאר את יום בואו לקיבוץ, “אני לבוש במגפיים יפים ובחליפה ושתי מזוודות. ירדתי בטעות באביבים. אחר
הצהריים, כבר מחשיך מוקדם, חשבתי שזה כפר ערבי, אמרתי שלום ומישהו ענה לי בעברית: שלום. נרגעתי.
הסבירו לי עם הידיים לחזור לכביש הצפון. עבר ג’יפ ולקח אותי לכניסה למלכיה. הגעתי לחדר אוכל, אורי
הירשפלד, המזכיר, קיבל את פני ומאז אני פה”.
“העברית שלי נותרה דלה, למרות כל השנים שאני כאן. כל השנים במלכיה חייתי בבדידות ו’על יד’ בגלל
מחסום השפה ובגלל שלא נישאתי”, הוא אומר. “עברתי הרבה מאוד עבודות בקיבוץ: בקר לבשר, אורדע,
מכבסה, מטע, בית קירור, חדר אוכל ורק בבקר לבשר באמת נהניתי. אני לא מרגיש זר במלכיה, אבל בכל
זאת אני אאוטסיידר. יש לי כאן הרבה חברים, אבל מלכיה היא לא לגמרי הבית שלי”, הוא אומר לרוני בעצב,
“אני מצטער שמעולם לא למדתי באוניברסיטה, מפריע לי שאין לי מקצוע”.
ביתו של ארמנד מלא ספרים, ספרות יפה, היסטוריה, ספרים על השואה, כולם בשפה הצרפתית. הספרים
מלאו את עולמו. ..(להוסיף כאן על השכלתו הרחבה) את ימיו הקרים זכה ארמנד לחמם “ב”בית החם”
שפתחו בפניו באהבה תמי תמי ואילנה. ילדי מלכיה הקטנים נמשכו לאיש המבוגר הזה שידע לדבר ולשחק
איתם, ולו עצמו לא היה נכד. למראיין מטעם “יד ושם”, יגאל וילפנד, הוא אומר: “קשה לי כאן בגלל
הבדידות, כמו כולם אני מתגעגע לחיים נורמליים, עם משפחה”. האלבום שהשאיר אחריו ארמנד בבית
שבו נפטר, מלא כולו תמונות של ארמנד מחבק את נכדיו של אחיו המחייכים אליו באהבה. “מפריע לי
שאין לי נכדים – עכשיו זה הזמן לנכדים – על התחושה הזו אני לא מתגבר”, הוא אומר לרוני.
פאריז, למרות כל מה שעבר עליו בעיר הזו ובצרפת, תמיד הייתה אהובה עליו וכשרוני שואלת אותו:
יש לך עוד חלומות או דברים שהיית רוצה להגשים, הוא אומר: “נמאס לי להיות לבד. אפילו ביקור
במוזיאון בפריז לבד קשה לי. אני יודע שכבר לא אסע”.

ארמנד חי בינינו בבדידות, ובבדידות מת.
יהי זכרו ברוך

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן