דף הנצחה לליימן מורט ז”ל

שם: מורט ליימן
תאריך לידה: 22/05/1944
תאריך לידה עברי
תאריך פטירה: 10/11/2010
תאריך פטירה עברי
מקום קבורה: קיבוץ מלכיה

מורט שלנו נפטר ב- 10.11.2010, לאחר מאבק ארוך במחלת הסרטן הקשה. בן 66 במותו.
מורט נולד בניו-יורק ב-22.5.1944, להוריו מילדרד וג’ולס ליימן, אח צעיר לאחותו ניקי, שזכתה
עוד לבקר אותו במיטת חוליו בבית החולים רמב”ם, וטסה חזרה לביתה, בלי לדעת שהיו
אלו שעותיו האחרונות של אחיה.
בבגרותו למד מורט באוניברסיטת פלורידה שיווק ופרסום ולישראל הגיע כמתנדב ב-1.1.1974.
על התאריך המיוחד של בואו ארצה נהג מורט להתבדח ולומר: “יצאתי לישראל בשנת 1973
והגעתי ארצה בשנת 1974”. מייד עם בואו ארצה כמתנדב, בתקופה שלאחר מלחמת יום
הכיפורים, הגיע מורט למלכיה והחל את עבודתו ארוכת השנים במטע.
בשנת 1975 נשא מורט לאישה את אנס, המתנדבת ההולנדית, ולזוג נולדו שלוש בנות: ג’סיקה,
רבקה ומליסה. עשר שנים לאחר מכן נישא מורט לארמל, החיילת שבאה מצרפת, ולזוג נולדו
שני בנים: יונתן ובועז. במהלך מחלתו הכיר מורט את בת זוגו השלישית: ניבה, שליוותה אותו
ותמכה בו במחלתו, כפי שתמכו בו כל בני משפחתו וחבריו. “מורט הצליח לגייס את כל הנשים
שלו ולהפוך אותנו לשבט בדווי רעשני. בבית החולים כמות הנשים שלו והרעש סביבו היו בלתי
נגמרים”, סיפרה ארמל, ורבקה הוסיפה: “זה מה שהיה הכי חשוב לאבא בחיים. לראות את כולם
יחד. זה מה שעשה אותו הכי מאושר”. “בראש השנה האחרון ארמל והבנים חזרו מהודו וכולנו,
כל הנשים שלו וכל הילדים שלו והנכדים נאספנו ואכלנו יחד”, ספרה אנס. “אז כבר התחיל המצב
להדרדר, אבל מורט היה כל-כך מאושר שכולנו הגענו הביתה להיות איתו”. “הנשים של מורט”,
כבר הפך למין בדיחה כזו במשפחה.
מורט עבד בפרי פסגות כמנהל משאבי אנוש בין השנים 1986-1984.
בשנת 1986 נשלח על ידי מפעל המשחקים אורדע לארצות הברית, ניו ג’רסי, לפתח רשת שיווק.
שלוש שנים הייתה המשפחה: מורט, ארמל ויונתן בארצות הברית, שם נולד בועז. ב-1989
חזרה המשפחה ארצה ומורט הצטרף שנית למטע בשנת 1990, כשבשנת 1991 התמנה למרכז
המטע והחליף את יובל עוגני.
“לאחרונה חזרתי לארץ, אחרי כמעט שנה שהייתי בהודו”, מספר בועז, “לפני שבוע התחלתי
לעבוד במטע האפרסמון שבעמק החולה. יצא לי לעבוד עם כל קבלנים הערבים שאבא עבד
איתם יותר מעשרים שנה. הם לא הפסיקו לדבר על אבא: כמה מורט טוב, ואיזה בנאדם
טוב הוא, ואיך הוא התייחס אליהם, כמו אל אחים שלו, נשים מבוגרות סיפרו כמה אבא
היה נחמד אליהן ושהן מתגעגעות אליו. שבוע שלם שמעתי כל הזמן רק דברים טובים על
אבא. זה גרם לי לאושר גדול. זכיתי. מה-זה זכיתי. וגם התגאיתי: תראו של מי אני בן!”
סיפר יונתן: “כשהייתי בערך בן עשר אבא החליט לאסוף את כל הילדים שהסתובבו בלי
מעש בקיבוץ, ועשה מאיתנו קבוצת כדורסל. הוא היה המאמן ומזון היה מנהל הקבוצה.
הוא ארגן את הבנות שיהיו המעודדות וכך אסף את כל הנוער והילדים בכל הגילאים
ושיתף אותם בקבוצה, בליגת השחקנים. היה לנו תרגיל סודי שקראנו לו ‘ארמל’. ברגע
שהוא קרא : ארמל! מיד ידענו מה לעשות. כולם היה שותפים פעילים. היינו מארגנים
הקצעות, נסענו לכל מיני מקומות לשחק וזה היה לאירוע חברתי במלכיה”.
סיפרה ג’סיקה: “בהשכבות בלינה המשותפת, אבא היה כוכב ההשכבה. כל הילדים חיכו
שהוא יבוא, והוא עשה איתנו הצגות, משחקים, סיפר סיפורים. אחר כך, כשגדלנו בבר
מצווה הייתה סצינה שאבא השתתף בה וקראו לה איקי-טיקי-טמבו, לפי הסיפור של אבא”.
רבקה: “לא סתם הערצנו אותו. כל הילדים בקיבוץ, בני גילנו, קראו לו: דדי”.
סיפרה מליסה: שני משפטים של אבא תמיד ילוו אותי.
Sticks and stones can break my bones. But names can never heart me
הכוונה שלו הייתה שהעיקר הוא הכוח הנפשי.
המוטו שלו בחיים היה: אל תצפה לקבל, כמו שאתה נותן. אם אתה נותן, תתן מכל הלב לכולם”.
רבקה: “ואבא נתן לכולם, מגדול ועד קטן, מבכיר ועד זוטר”.
סיפרה ג’ני, השכנה והחברה: “גידלנו את הילדים יחד. חגגנו תמיד יחד. מורט הסתכל על
החיים בהמון חיוך, זה היה כל-כך אפייני לו גם ברגעים הקשים. אני חושבת שמורט היה
אדם מאושר, שהוא חייך אל החיים והם חייכו אליו”.

באוגוסט 2008 התגלה בגופו סרטן מח העצם. הוא עבר טיפולים והשתלה, נדמה היה לכולנו
שמורט הולך ומחלים. הוא המשיך בריכוז המטע עד נובמבר 2009 ולסיום עבודתו נערכה
לכבודו בבית דוברובין מסיבה ענקית, שארגנו אנשי המטע. מורט היה כל כך שמח ומאושר.
אבל המחלה לא הרפתה. “כשהודיעו לי הלילה שמורט נפטר, המחשבה הראשונה שלי הייתה:
אני צריכה את מורט על ידי, שיעזור לי. לרגע שכחתי שזה הוא שנפטר”, סיפרה ארמל, “מורט
טיפל בכל הדברים שלי, תמיד. כשעברתי לגור בראש פינה, מורט קנה לי מתנה לכבוד הכניסה
לבית. הוא הביא לי כמות ענקית של נייר טואלט, כי ידע שאני תמיד שוכחת לקנות ואמר לי:
לפחות יהיה לך נייר טואלט לכמה חודשים שלא תנגבי, חלילה, בידיים”.
רבקה: “היה לאבא לב ענק. תמיד דאג. רק תגיד שאתה אוהב משהו, ולמחרת הבית יהיה מלא:
משחת שיניים, שוקולד, מים, כל דבר בכמויות ענקיות. שלא יחסר”.
בשלושה נכדים מקסימים זכה מורט: עידן , בתם של ג’סיקה וערן, שגם הוא נפטר מסרטן,
כשעידן הייתה בת חצי שנה; ושני ילדיהם של רבקה ומאיר: יובל ומיקה.
יהא זכרו ברוך!

התחבר אל האתר
דילוג לתוכן